יום השואה.

בשבילי מדובר בשינוי תפיסה מהותי שאני לא מצליח לבצע.

אפשר להתייחס לזיכרונות עצובים משתי זוויות, זווית העבר וזווית העתיד. זווית העבר, זה לעצור את שטף החיים ולתת לזיכרון העצוב להשתלט עלינו, יש אנשים שזה גורם להם נעימות הדומה למזוכיזם. זווית העבר, זה שביום יום מתעלמים לגמרי מהעבר, ולכן צריך להקדיש יום מסוים להתייחד עם העבר וליהנות שוב מתחושת המסכנות והיגון.

ניצולי השואה עצמם, לפחות אלו שאני מכיר, כלל לא רצו להיזכר בעבר הנורא הזה. גם סבי שהגיע בודד הוא ואחותו. גם סבתי שניצלה עם אח ושתי אחיות – שניהם רצו את העתיד, הם מיעטו לדבר על העבר. משפחה ענפה שנרצחה היא משהו שגורמת לאנשי העתיד ליצור משפחה ענפה חדשה. הרוע והיגון שהם נתקלו בו גורם לאנשי העתיד למנוע חזרה חוזרת של דברים מהסוג הזה.

אבל העם היהודי בישראל לא חי את העתיד. "יום השואה" שלנו משקף את אנשי העבר. אלו שביום יום כלל לא רוצים לעצור שטף החיים ולחשוב על הקמת משפחה ענפה או מערכת חינוך שיש בה 0 גילויי גזענות ו-0 מקרי אכזריות – כי "לעולם לא עוד". ובשורה התחתונה, יום אבל שאין לו סוף הוא יום שאינו ראוי. ולמזלנו, רוב הניצולים מן התופת פעלו תמיד להיפך, הם הטמינו את האבל בליבם, ושמו את פניהם קדימה לשיקום.

אילו היה ניתן לשנות את תכולת יום השואה – היה עלינו להפוך אותו ליום חיסול נאצים ואנטישמים. יום של הוצאה להורג של כל הטרוריסטים שרוצים "להמשיך את מה שהיטלר לא סיים".

אילו היה ניתן לשנות את תכולת יום השואה – היה עלינו להפוך אותו ליום דיון על משפחה ענפה, ועל מערכת חינוך ערבית שאין בה אפילו קצה קצהו של גזענות ואכזריות כלפי יהודים.

כי את העבר צריך לזכור כאנשי עתיד.

(לצערי הדברים שהעליתי על הכתב, הפכו לרלוונטיים באופן מידי, שעתיים לאחר הכתיבה בוצע הרצח בירושלים.)